כמו שהשם Take Care מרמז, האלבום הזה מוכיח את התאוריה שכדי ליצור את האמנות הכי טובה שיש צריך זמן. אחרי הבכורה של Thank Me Later, אלבום ש-Drake עצמו הרגיש שהוא הקליט מהר מדי, הוא גייס את הגאון המוזיקלי Noah "40" Shebib כדי להמשיך ליצור את הסאונד הייחודי של טורונטו שהם המציאו, משהו בין ראפ ל-R&B שהגדיר את המיקסטייפ המצליח So Far Gone מ-2009.
זה עבד. למרות שהוא היה רק באמצע שנות ה-20 לחייו, הראפר, שהיה שחקן בילדותו, מצא את הזהות שלו. במקום להציג תדמית מזוייפת של מה שראפרים "אמורים" להיות, Drake לגמרי נאמן לעצמו בשירים כמו Marvins Room, אולי הלהיט הכי מפורסם בעולם על שיחת טלפון אחרי יותר מדי שתייה.
ב-Headlines, אחד מרגעי הפופ הכי בולטים ב-Take Care, הוא מודה שהתגובות ל-Thank Me Later נתנו לו מוטיבציה: I had someone tell me I fell off/Ooh, I needed that. הכנות הזאת היא מה שאפשר ל-Drake לשלב בין ראפ לשירה בדרך למעמד של אייקון תרבות שאי אפשר להתעלם ממנו, ולהוביל גל של היפ-הופ מסחרי עטוף ברגשות פגיעים.
